fbpx

פרשת תרומה–" וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם " – שיעור באֶמְפַּתְיָה

אֶמְפַּתְיָה (Empathy) היא תהליך פסיכולוגי, רגשי-שכלי, שבו אדם מבין ומרגיש במידה מסוימת את מצבו הנפשי של הזולתמנקודת המבט של הזולת. בשפת הדימויים הפסיכולוגית, מוסברת אמפתיה כמו "כניסה לנעליו של האחר". מקור המילה הוא תרגום של המילה הגרמנית Einfühlung שמשמעותה הוא להרגיש לתוך (Feeling into).תהליך זה דורש יכולת לצאת לזמן מה מן האני, ולכוון את הרגש וההבנה לקליטת מצבו הנפשי של הזולת. יכולת זו נקראת יכולת אמפתית. יכולת אמפתית מתבססת על תאוריה של תודעה. בתהליך האמפתי מתפתחת רגישות וקרבה כלפי הזולת. אמפתיה מופיעה לעיתים קרובות כתגובה למצוקה אצל הזולת. רבים כוללים בהגדרת האמפתיה לא רק את קליטת מצבו הנפשי של הזולת והבנתה, אלא גם את העברתה לזולת, כך שהוא ירגיש מובן-נפשית, או ש״מרגישים יחד איתו״.( המקור: ויקיפדיה 15.12.21).

פרשתנו פותחת רצף, של  5 פרשות העוסקות בפרויקט הקמת המשכן, בסדר הפרשות הבא: תרומה, תצווה, כי תשא, ויקהל ,פקודי.

סדר הופעתן של הפרשות העסיק את פרשנינו השונים, בשאלה – מה קדם למה? האם אירוע חטא העגל הנוכח בפרשת כי תשא, קדם לאירוע הקמת המשכן הנוכח בפרשתנו, או נכון הוא הסדר  המוכר המופיע בחומש שמות, שאירוע הקמת המשכן בפרשתנו, אכן קדם לאירוע חטא העגל שאותו נפגוש בעוד שבועיים?

אנו נאחוז  במאמרנו בתיזה, שאירוע חטא העגל קדם להקמת המשכן .כך למדנו שהעונש החינוכי של הקב"ה למעשה חטא העגל של עם ישראל, היה בציווי לבניית המשכן. כלומר, כל העבודה הפולחנית  תרוכז במקום מוגדר וסגור, בדמותו של המשכן ובכך נמנע את חטא העגל הבא. כל זה נכון, אבל אני מבקש להוסיף ממד משמעות נוסף, שיאיר אף  הוא את הרצף, שאירוע חטא העגל קדם להקמת המשכן. הנה כי כן, הקב"ה מאופיין בשגב המידות הנעלות – "וַיַּעֲבֹ֨ר ד' ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ ד'  ד', אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת"( שמות, לד', י'). הקב"ה מאד רגיש למצב הנפשי הירוד שבו נתון עם ישראל, לאחר הטראומה האמונית והנפשית של עשיית חטא העגל.

הקב"ה מלמדנו שיעור באמפתיה. הנה פרשתנו פותחת ב: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם". הקב"ה בכבודו ובעצמו, מבטא את מעשה האמפתיה שלו לעם ישראל במילים- וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. זאת מהות האמפתיה- לשכון בתוך בני ישראל. לתת להם התחושה שהקב"ה אמנם לא אוהב את מעשה חטא העגל, אך גם מגלה אמפתיה לנסיבות שהביאו את העם לחטוא בעגל. הקמת המשכן וההתעסקות בו , תביא להנכחת הקב"ה בליבותיהם של עם ישראל. הקב"ה כאומר לבני ישראל- אינני מתרחק ומתנתק ממכם, אינני אוחז במידת הדין המענישה, אלא אני אוחז במידת החסד, שיש בה אמפתיה. כך יבוא התיקון של עם ישראל מחטא העגל.

כך מלמדנו המדרש: "ויקחו לי תרומה- הוא דכתיב ( שיר השירים ה', ב') : "אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער…. אני ישנתי ממעשה העגל  ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי ( לשון הכאה ודפיקה),הוי: ויקחו לי תרומה" (שמות רבה לג', ג').

  פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) בפירושה את דברי המדרש הללו, מאירה את האמפתיה של הקב"ה בעם ישראל:" מהי כוונת השינה והלב הער?- כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה-מהקב"ה – בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והעירנות. אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש לדור שוב בקרב ישראל….שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנדחו, של קירבה אחרי הריחוק". הנה כי כן, האמפתיה האלוקית שמגלה הקב"ה לעם ישראל מתחברת ללב, המסמל את הרגישות והחמלה שביטויה הוא בקירבה ולא בריחוק.

יש כאן לימוד אנושי גדול לכולנו , לדעת כבשר ודם, להיכנס לנעליו של הסובל ולהכיל את כאבו, כאילו אני הוא הסובל והכואב. רק באמפתיה אנו יכולים לחוש ולהרגיש את האחר הנמצא במצוקה וזועק ממעמקי נפשו- הושיטו לי יד חומלת , שתרים אותי ממקום של ייאוש ודיכאון שבו אני נמצא.

זה ההבדל בין אמפתיה וחמלה לבין רחמים. בכך עסקו הסופר היהודי סטפן צוויג (1881-1942) והפילוסוף היהודי הרמן כהן ( 1842-1918). באמפתיה אנו שוכנים בתוכו של האחר שזקוק לנו. אנו לא עוזבים אותו. איננו באים חשבון איתו כיצד הגיע למצב שבו הוא נמצא. איננו נוקטים בשיפוטיות ובהטפת מוסר. לעומת זאת ברחמים, אנו מחליטים לסייע לזולתנו כביכול מרחוק. אנו שומרים מרחק. לא אחת אנו מורידים מסך ונמנעים להיות מעורבים. ברחמים אנו במוד (mode) של  שיפוטיות והטפת מוסר – איך וכיצד לא דאגת לעצמך ולא נמנעת ממעשיך. ברחמים לא אחת, אנו מאשימים את זולתנו הסובל הנמצא במעמקי החשכה. כך גם האיר מהטמה גנדי ( 1869-194 ) את האמפתיה, שהדרך הטובה ביותר למצוא את עצמך, היא לאבד את עצמך, בשירותם של אנשים אחרים.

הטענה שחטא העגל קדם להקמת המשכן, תתמוך את התיזה שלה בגישה תרפויטית פסיכולוגית חינוכית. שכן, באירוע חטא העגל התרחש משבר אמוני חברתי ונפשי  עמוק ,המאופיין, בחששות, בחרדות, בתחושת נטישת האבא  משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית. הפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול , פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי שיהווה תחליף לפער הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג. איך עושים זאת? ביצירת דמות  של עגל הזהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו.  כל זה  קורה לאחר העמידה של עם ישראל  בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (Cognitive Behavioral Therapy,‏ CBT)שבו עסקנו בהרחבה במאמרנו בשבת שעברה בפרשת משפטים. אך מסתבר ,כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה חרדתית טראומטית, הסובלת מתסביך הנטישה.

אבל אתגר  מבחנה הגדול של האמפתיה, בהיותה יודעת לפעול במרחב פתוח– עם האחר והלא מוכר, ולא רק במרחב סגור –רק עם בני שבטך ומכריך. 

כך למדנו – " האמפתיה מתרכזת בתוך הקבוצה שאליה אנחנו משתייכים. אמנם גם בתוך קבוצת ההתייחסות שלנו, סף האמפתיה שלנו פחת, אבל אנחנו רואים שם יותר גילויים של אמפתיה התנהגותית מאשר בכל מקום אחר".( ד"ר רחל פסטרנק דיקנית ביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, גלובס 31.12.16)

הנה בפרשתנו אנו חווים  את השראתה של האמפתיה במרחב הפתוח , בין כל שבטי עם ישראל. פרשתנו מתארת את מפעל ההתנדבות והנתינה של עם ישראל – אנשי הזהב, הכסף והנחושת: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת…. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".   (שמות, כה', א'-ח' ).

רבי יצחק בן יהודה אברבנאל ( 1437-1508 ) בפרשנותו לפרשתנו מציג את המשכן על תכולתו , חומריו וכליו השונים, כבבואה של החברה , האמורה לייצג אמפתיה אנושית של סולידריות וערבות הדדית על טיפוסיה, מעמדותיה, גווניה וצבעיה, שרק שילוב ידיים של כווולם, ייצר חברה אנושית איכותית שתביא לסוג של שלם:" כת החכמים וכת הפועלים עובדי האדמה ובעלי האומנויות, כת אנשי הצבא אנשי המלחמה וכת השרים אדוני הארץ המושלים בה שהעושר והכבוד לפניהם. והיה לזה לרמוז וללמד לבני אדם שאין השלמות האנושי בהיות האדם מן החכמים ולא מעובדי האדמה ולא מן הגיבורים אשר בארץ המה ולא מן השרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף".  

אנו יודעים להבחין בין שני סוגי אמפתיה.

אמפתיה רגשית – המוגדרת כיכולת לחוות רגש מותאם בתגובה למצבו הפנימי של האחר, לכאוב בכאבו של האחר ולשמוח בשמחתו .

אמפתיה קוגניטיבית – מוגדרת כיכולת להבין מצב מנטלי או נקודת מבטו של האחר. יכולת זו מערבת יכולות של הסקת מסקנות וקבלת החלטות אופרטיביות על מצבים רגשיים, פסיכולוגים ומנטליים של האחר.

פרשתנו מתכתבת עם שני טיפוסי האמפתיה- הרגשית והקוגנטיבית.

האמפתיה הרגשית מתמקדת בהרגשה בלב  בbeing-  – "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

נשאלת השאלה, מדוע ״בתוכם״ ולא ״בתוכו״?

התשובה היא, שהקב״ה איננו זקוק למרחבים פיזיים, כדי לשכון ולהתנחל בהם. הקב״ה איננו שוכן במבנה פיזי, אלא בעם כולו. רבי משה אלשיך שחי בצפת במאה ה-16,מעניק משמעות עמוקה ל ״ושכנתי בתוכם״ וכך הוא מפרש :״ כי הנה שמעתי לומדים מכאן, כי עיקר השראת שכינה באדם הוא, ולא בבית …ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם…שהם בעצמם יהיו משכן ומדור אל השכינה…כי היכל ה׳ המה … כי נפשותם הם המשכן האמיתי ״.

הקב״ה  באמפתיה האלוקית ,ישכון רק בהיכלי בשר  ודם, בעלי מידות, ערכים , רגישות אנושיות וחמלה .

 כך גם המלבי״ם ( מאיר בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1879), מדגיש את האמפתיה של רגישות הלב: ״ציווה כי כל אחד שיבנה לו מקדש מחדרי ליבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה׳ ומעוז לשכינת עוזו״.

האמפתיה הקוגנטיבית מתמקדת בהבנה, בשכל, בהפעלה ובהתנהגות  ב doing-  – "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ".

למעשה לא די רק באמפתיה הרגשית, אלא יש גם צורך באמפתיה הקוגנטיבית ,בהפעלת עם ישראל במפעל ההתנדבות והפילנתרופיה .

אז איך משקמים את חברת עגל הזהב ? – עושים זאת ,על ידי הקמת פרויקט לאומי, שמלכד סביבו את כל עם ישראל, לשבטיו ומעמדותיו, בדמותו של פרויקט הקמת המשכן/המקדש.

כך לימדנו ספר החינוך( המאה ה-13) עוד במצוות קורבן הפסח:" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". פרויקט כזה גורם להתלכדותו ולכידותו של העם ומעצים את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית.

ישנם עשרות מחקרים מדעיים מתחומי הנפש והפסיכולוגיה החיובית, המראים בבירור כיצד נתינה (ולאו  דווקא קבלה) גורמת לנו להרגיש טוב יותר, משפרת את בריאותנו  הפיזית והנפשית, מורידה לחצים ומתחים ומשפרת את איכות חיינו.

המסקנה היא ברורה וחד משמעית : אם אתה נותן, אתה גם מקבל ובגדול.

כך בהמשך, בכל העצירות הרבות במסע בני ישראל במדבר, המודל של הרכבה- פירוק ושוב הרכבה של המשכן, היא סוג התעסקות ו- doing של התמודדות, כנגד סכנות העצירה של מרוץ וחיוניות החיים, בדמותה של השגרה והשלכותיה.

רק אחרי שכל זה קורה ואנו נפעמים מהסולידריות, הערבות ההדדית , ההתנדבות, התרומה והנתינה של עם ישראל, בהקמת המשכן, רק אז תתרחש בשיא תפארתה נוכחותו של הקב"ה המוארת בפרשתנו : "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

הנה כולנו זקוקים לאמפתיה, בה נחוש בפנימיותנו, את השכינה שוכנת במקדש המעט האישי שלנו- בחדרי לבנו, שממנו תיבקע שירתו של יענקל'ה רוטבליט ובלחנו של יזהר אשדות: "כי אחרי ככלות הקול והתמונה, מישהו יכול לשאול בלי כוונה, מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו".

כך גם הפטרתנו מאירה את אורה של האמפתיה האלוקית: "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא אֶעֱזֹב, אֶת-עַמִּי יִשְׂרָאֵל " ( מלכים א', ו', יג').

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן